«Пытки режима были нормой.


Чувство удивления привлекает читателя к «Стамбул Стамбул», https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8941699?utm_source=smartfocus&utm_medium=email&utm_campaign=gallery&utm_content=5015771который был опубликован Моданом в замечательном переводе Рами Сури на иврите несколько месяцев назад. История Сонмеза, своего рода тысяча ночных и современных ночей, происходит как бы вне времени, в то время как современность, но читатель не может решить, когда именно это происходит. Чувство ужаса часто витает, но Соунмез никогда не погружается в кровавые описания пыток. Прежде всего, кажется, что вся книга о победе человеческого духа, стремлении и любви, которые не имеют конца ни городу, ни жизни, ни состраданию, ни свободе.

Турецкий автор Борхан Соунмез: «Пытки режима были нормой. Мы не погружаемся в описания»

Огромная любовь к городу и страдания в подвалах под улицами составляют успешный роман «Стамбул Стамбул», который вдохновляет не меньше, чем депрессию. Интервью с турецким писателем Борханом Соунмесом о пытках, через которые он прошел, и переплетении историй, которые он узнал от своей курдской бабушкиПоделиться через фейсбук

Бурхан Суннемез

Бурхан Суннемез Фото: Роберто Гандола / Leemage через AFГили ИсиковицПолучайте оповещения по электронной почте о статьях от Gili IzikowitzОповещения по электронной почтеОпубликовано в 17:06

«Приятно говорить, но здесь, в тюрьме, у нас есть некоторые правила. Мы не можем знать, кого будут пытать, и раскрыть все секреты, которые могут рассказать следователям все, что он слышал здесь, внутри». Убедитесь, что мы не раскрываем наши секреты.

«Итак,« Мы никогда не позволяем друг другу говорить правду? » – спросил Камо. Крутой человек минуту назад уходил, а теперь его место занял послушный пациент “.

«Держите свои секреты при себе, – ответил доктор, – мы не знаем, почему они привели вас сюда, и мы тоже не хотим знать».

В десятках метров под шумными, шумными улицами Стамбула, за железной дверью, кубическим высотой и двумя футами в высоту, проходят время четверо заключенных. Это тюрьма для политических заключенных, и каждый из них был доставлен туда при разных обстоятельствах. Их часто допрашивают с применением жестоких пыток, и между допросами и допросами они цепляются за ноги и головы друг друга, чтобы слегка согреться во рту друг друга. Там нет холода, когда в камере и когда она находится под землей, невозможно знать, когда и когда ночью, когда их заберут на допрос и когда они вернутся


Чтобы избежать ужаса, они рассказывают друг другу истории, шутки, острые загадки и избегают говорить о жизни, какой она была. Стамбул, город четверых – доктор, парикмахер, студент Дмитрий и дядя Кихлан – живет над ними и рассказывает истории тех, кто был вынужден смотреть на это снизу вверх. В книге «Стамбул Стамбул», написанной турецким писателем Борханом Соунмезом, в которой все это представлено, плотно и точно вплетены в рамку сюжета и бесчисленные сюжеты, из которых он состоит.

«Я научился этому ремеслу у моей матери в маленькой деревне, где я родился», – говорит Соунмз об особом способе, искусстве повествования, в котором он писал. «Наша деревня в Турции находится в пустынной местности. В ней не было электричества, и моя мама преуспела в рассказывании историй. Истории. Когда я начал писать, у меня возникла идея: написать о Стамбуле, о его красоте и боли. Из этой идеи были созданы четыре персонажа, четыре заключенных, рассказывающих друг другу ».

Демонстрация рассеяния на торжественной площади Стамбула, 2015

Все в современной Турции проблематично. Если вы курд, если вы 

שלמד מסבתו הכורדיתשתפו בפייסבוקשתפו וחבריכם יקראו את הכתבה ללא תשלוםשתפו כתבה במיילשתפו כתבה במיילמעבר לטוקבקים16כתוב תגובההדפיסו כתבהשמורשמירת כתבה לרשימת הקריאהקריאת זן

בורהאן סונמז

בורהאן סונמזצילום: Roberto Gandola / leemage via AFגילי איזיקוביץקבל התראות בתיבת הדואר האלקטרוני שלך עבור כתבות מ גילי איזיקוביץהתראות במיילפורסם ב-17:06

“זה נחמד לשוחח, אבל כאן בכלא יש לנו כמה כללים. אנחנו לא יכולים לדעת מי יישבר בעינויים ויגלה את כל הסודות, מי עלול לספר לחוקרים את כל הדברים שהוא שמע כאן בפנים. אז זה בסדר שנפטפט להנאתנו כדי להעביר את הזמן, אבל אנחנו צריכים להשגיח שלא נגלה את הסודות שלנו. הבנת?”

“אז ‘נחנו אף פעם לא נספר אחד לשני את האמת?’ שאל קמו. הגבר הקשוח מלפני רגע הסתלק ואת מקומו תפס עתה מטופל צייתן”.

“‘שמור את הסודות שלך לעצמך’, ענה לו הרופא. ‘אנחנו לא יודעים למה הביאו אותך הנה, ואנחנו גם לא רוצים לדעת” (מתוך “איסטנבול איסטנבול”)

עשרות מטרים מתחת לרחובותיה הסואנים, השוקקים, של איסטנבול, מאחורי דלת ברזל, בתא שגודלו כמטר וגובהו כשניים, מעבירים את הזמן ארבעה אסירים. זהו מתקן כליאה לאסירים פוליטיים וכל אחד מהם הובא לשם בנסיבות שונות. הם נחקרים לעתים תכופות בעינויים קשים, ובין חקירה לחקירה מצמידים זה אל זה את כפות רגליהם והראשים כדי להתחמם מעט בהבל הפה האחד של השני. בתא שורר קור עז ומתחת לאדמה אין לדעת מתי יום ומתי לילה, מתי ילקחו לחקירה ומתי ישובו ממנה.- פרסומת –

כדי להימלט מהאימה, הם מספרים זה לזה סיפורים, בדיחות, חדים חידות ונמנעים מלדבר על החיים כפי שהיו. איסטנבול, עירם של הארבעה — הרופא, קמו הספר, הסטודנט דמיטיי והדוד קיהלן — חיה מעליהם ופועמת בסיפורים של מי שנאלצים להביט בה מלמטה למעלה. בספר “איסטנבול איסטנבול” שכתב הסופר הטורקי בורהן סונמז, שבו מובא כל זה, ארוגים בצפיפות ובדייקנות סיפור המסגרת ואינספור הסיפורים המרכיבים אותו.

“למדתי את המלאכה הזאת מאמי, בכפר הקטן שבו נולדתי”, מספר סונמז על הדרך המיוחדת, על מלאכת המחשבת הסיפורית בה כתב. “הכפר שלנו בטורקיה נמצא באזור מדברי. לא היה בו חשמל ואמי הצטיינה בלספר סיפורים. היתה לי הזכות להאזין לאגדות העממיות הכורדיות, כך שנדמה לי שהיתה לי הכנה מוקדמת לבנייה של הרבה סיפורים בעת ובעונה אחת, כמעין רשת של עלילה. זו מסורת וזו דרך לספר סיפורים. כשהתחלתי לכתוב היה לי רעיון: לכתוב על איסטנבול, על היופי והכאב שבה. מהרעיון הזה נוצרו ארבע הדמויות, ארבעת האסירים המספרים זה לזה סיפורים”.

הכל בטורקיה העכשווית בעייתי. אם אתה כורדי, אם אתה סוציאליסט, אם אתה עלאווי, אם את אשה משכילה, אם את פמיניסטית המוטרדת מזכויות נשים — זה בעייתי מאוד אפילו וזה מסוכןבורהן סונמז

פיזור הפגנה בכיכר טקסים שבאיסטנבול, 2015

העיר שהיא ה־חלום

תחושה של פליאה אוחזת בקורא הנשאב אל “איסטנבול איסטנבול”, שיצא בתרגום נפלא לעברית של רמי סערי לפני חודשים אחדים בהוצאת מודן. הסיפור של סונמז, מעין אלף לילה ולילה מודרני, מתרחש כאילו מחוץ לזמן, בעת שהיא עכשווית אבל הקורא אינו יכול להכריע מתי בדיוק היא מתרחשת. תחושת האימה מרחפת תדיר, אבל סונמז לעולם אינו שוקע בתיאורי עינויים מדממים. מעל הכל נדמה שהספר כולו עוסק בניצחונה של הרוח האנושית, בגעגוע ובאהבה שאין להם סוף לעיר, לחיים, לחמלה ולחירות.

זהו ספרו השלישי של סונמז, יליד 1965, אבל הראשון שלו המתורגם לעברית ונדמה שכמו הדמויות בספר שלו, גם הוא אוהב אהבת נפש את העיר שבה בילה שנים ארוכות מחייו – ועדיין חי בה לסירוגין כיום. הוא זוכר כיצד הגיע אליה לראשונה, בן 17, בשעת בוקר מוקדמת מלאת ערפילים, מנסה לפענח את מראותיה כשהוא עומד על גב מעבורת החוצה את הבוספורוס. הוא מתאר את הרגע ההוא במונחים מיתיים כמעט, מפגש בין אדם למקום שיהיו לו השפעות מרחיקות לכת על העתיד.

“איסטנבול היא מקום שכטורקי אתה יודע איך הוא נראה, כמו שאנשים ברחבי העולם יודעים איך נראית ניו יורק. אתה רואה אותה בסרטים, קורא עליה. איסטנבול היא עיר שמופיעה בסרטים ובטלוויזיה והיא המרכז המדומיין של הכל. כל הספרים וכל השירים וכל הסרטים נכתבו על איסטנבול”.

בשביל מי שנולד בכפר ללא חשמל ההגעה לאיסטנבול היתה חלום?

“בכפר שנולדתי בו לא יכול להיות לך עתיד שאינו שכפול של חיי אביך. אבל אבי לא רצה שנהיה כמותו, איכרים פשוטים, ולכן החליט שכולנו נלך לבית הספר. עברנו לעיירה סמוכה ושם למדנו בבית ספר יסודי ותיכון. בזכות הלימודים האלה הצלחתי להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה באיסטנבול. על העיר הזאת הסתכלו ממזרח למערב וממערב למזרח. אתה יודע שאתה צועד אל תוך חלום, ה־חלום”.

לא מדברים על נושאים כאלה בטורקיה. כולם יודעים על עינויים, כולם עברו עינויים. אנחנו שואלים לאיזה מרכז חקירות לקחו אותך וכמה זמן שהית שם ואז ממשיכים הלאה. על הפרטים לא מדבריםבורהן סונמז

לא רק האהבה לעיר השפיעה על הספר היפה שכתב. כל אחת מ–37 המהדורות בשפות שונות שלו נפתחת בשרטוט סכמטי בכתב יד של אגף בית הכלא שבו מתרחש הסיפור. השרטוט הזה — וסונמז לא מרבה לדבר על כך בראיונות שנתן ברחבי העולם — הוא אותנטי, מעשה ידיו, זיכרון מהתקופה שבה היה בעצמו אסיר פוליטי.

זה קרה בלימודי המשפטים שלו באוניברסיטה בעיר, שנים אחדות אחרי ההפיכה הצבאית של 1980 והשינויים החוקתיים בעקבותיה, שצמצמו את חירויות הפרט. סונמז, לצד סטודנטים אחרים, נעצר בחשד להתאגדות אסורה. “הייתי בן 19”, הוא מספר. “הועברתי לבית כלא דומה לזה שאני מתאר בספר. זה היה מרכז מפורסם לחקירה בעינויים. ההפיכה הצבאית סימנה כאויב תנועות שמאל. המספרים הרשמיים מציינים מעצר ומאסר של כ–650 אלף איש באותן שנים והערכות אחרות מדברות על קרוב למיליון. במהלך ההפיכה, ‘מעצר’ היה שם מכובס לעינויים, צליבה, שוק חשמלי וכל דבר שאת יכולה לדמיין. בשנות ה–80 כמיליון צעירים נעצרו ועונו, אני הייתי רק אחד מהם. זה לא היה יוצא דופן, לצערי. היום, כמעט בכל משפחה בטורקיה את יכולה למצוא קורבן לעינויים, זה מאוד לא יוצא דופן”.

האם בעצם יש לכם דור של קורבנות עינויים?

“כן, ולא רק דור אחד. ההיסטוריה של טורקיה ב–50 השנים האחרונות רצופה דיקטטורות צבאיות. כמעט כל ילידי התקופה הזאת סבלו עינויים סיסטמטיים מהמשטר, מאות אלפי אנשים בכל זמן. זו בעיה מבנית, לא רק בעיה של הכורדים או חלקים באוכלוסייה. זה כך מאז שנות ה–50 של המאה הקודמת. לא מדברים על נושאים כאלה בטורקיה. כולם יודעים על עינויים, כולם עברו עינויים. אנחנו שואלים לאיזה מרכז חקירות לקחו אותך וכמה זמן שהית שם ואז ממשיכים הלאה. על הפרטים לא מדברים, כולם יודעים מה קורה במקומות הללו”.

“מעצר” היה שם מכובס לעינויים, צליבה, שוק חשמלי וכל דבר שאת יכולה לדמיין. בשנות ה–80 כמיליון צעירים נעצרו ועונו, אני הייתי רק אחד מהם. זה לא היה יוצא דופן, לצעריבורהן סונמז

זו הסיבה שבחרת לא למקם את הספר בזמן מסוים או לתאר מה עוברים האנשים האלה? הם נלקחים וחוזרים. גם עכשיו אתה נמנע מלתאר.

“זו עובדה חברתית, אתה לא מדבר על כך מפני שכולם עברו את זה. זה כמו אלימות, אם מורה בבית ספר יסודי מכה תלמיד, זה עשוי לגרום לו לטראומה, להשפלה. אבל מה אם אותו מורה מכה את כל תלמידיו? מה אם כולם סופגים את האלימות הזאת בכל יום? לצערי זה הופך לנורמה. בעבור דור מסוים של טורקים העינויים בידי המשטר היו נורמה. אנחנו לא שוקעים בתיאורים”.

נהפך לסופר בקיימברידג’

אותו מעצר ואותן חקירות בעינויים הסתיימו וסונמז שוחרר באמצע שנות ה–80. כעשור לאחר מכן, אחרי שכבר זוהה וסומן כמתנגד שלטון, הוא הוכה ונפצע קשה בידי כוחות משטרה בהפגנה שבה השתתף. לאחר מכן, בהתערבות ארגון בריטי בינלאומי לסיוע לקורבנות עינויים, קיבל מקלט פוליטי וגלה מארצו במשך עשור. הוא חי באותן שנים בקיימברידג’, ובבריטניה גם החל לפעול כסופר — ספרו הראשון, Kuzey, יצא ב–2009. ספריו התקבלו בביקורות מהללות ובשורה של פרסים, מפרס ואצלב האבל לסופרים שכתיבתם מגלמת לחימה למען זכויות אדם, ועד לפרס הספרות של EBRD, המועצה הבריטית והבנק האירופי לפיתוח.

בשנים האחרונות, אחרי שמצבו המשפטי נפתר והוסדר והוא הורשה לחזור בבטחה לארצו, הוא מחלק את חייו בין קיימברידג’ לאיסטנבול. הראיון אתו, שנערך בסקייפ כשהוא שוהה בטורקיה, מגלה מרואיין נעים ומלא סקרנות כלפי המדינה שבה הופיע זה עתה ספרו. האם הוא, המגדיר את עצמו טורקי־כורדי, חש כיום בטוח בארצו?

“הכל בעייתי בטורקיה העכשווית”, הוא מפטיר. “אם אתה כורדי, אם אתה סוציאליסט, אם אתה עלאווי, אם את אשה משכילה, אם את פמיניסטית המוטרדת מזכויות נשים — זה בעייתי מאוד אפילו וזה מסוכן”.

נשיא טורקיה, ארדואן

אז מה מחזיר אותך בכל פעם לטורקיה, לאיסטנבול?

“יש יותר מסיבה אחת. אני אוהב את הרחובות ואת העיר, את האווירה. יש לי חברים ומשפחה שהיא חלק מהאוצר התרבותי שלי, ומאבק מסוים שאני רוצה להיאבק. אני אוהב להתעורר בבוקר בתחושה שאני במקום שלי. גלות היא לא טיול ארוך. יכול להיות נחמד ומהנה לגור במדינה אחרת לתקופה — אם לא מאלצים אותך לעשות את זה. גלות זו הרגשה שאפשר להבין אותה רק כשאתה גולה. זה כמו חלל, אתה חסר אוויר ונשימה. עשר שנים חייתי בגלות בבריטניה ובלי להגזים, בכל בוקר כשהתעוררתי הדבר הראשון שאותו זכרתי היה הבית. בכל בוקר ברגע שהתעוררתי הרגשתי את אותה תחושת דיסאוריינטציה. איפה אני עכשיו? זו תחושה שאי אפשר לשנות. גולה הוא אדם שאינו נמצא במקום שאליו הוא כמה. אני אוהב את בריטניה ומתגעגע אליה כשאני לא חי בה, אבל לעזוב בכפייה, להידחק החוצה מהמולדת שלך, זה גיהנום. וכשאתה כבר יכול לשוב אתה רואה את כל חייך, את המקום, אחרת”.

מה איפשר לבסוף את החזרה שלך?

אני אוהב את בריטניה, אבל חייתי בה עשר שנים בגלות ובכל בוקר כשהתעוררתי הדבר הראשון שזכרתי היה הבית. זו תחושת דיסאוריינטציה. איפה אני? גולה הוא אדם שאינו נמצא במקום שאליו הוא כמהַבורהן סונמז

“אחרי עשור, הבעיות המשפטיות שמנעו ממני חזרה לארצי נפתרו. בהתחלה עדיין ביליתי את מרבית זמני בקיימברידג’ והייתי מגיע לגיחות בטורקיה כל כמה חודשים. אחר כך החלטתי לחיות את מרבית זמני באיסטנבול וזה קרה דווקא בתקופה שבה אנשים רבים עזבו את המדינה. הרגשתי שהגיע זמני לעזור למדינה להיאבק על דמותה, על הדמוקרטיה פה, למרות הסכנה שעלולה להיות כרוכה בזה”.

סונמז, משפטן בהכשרתו, נהפך ברבות השנים למרצה בתחומי תרבות וחברה במוסדות אקדמיים. הוא היה ממקימי היומון השמאלי העצמאי BirGün והיה מעורב גם בארגונים ובמאבקים לקידום זכויות אדם בארצו. כשהוא נשאל על השלטון בארצו ועל השיח בישראל שמצביע על דמיון בין שיטות הפעולה של ארדואן לאלה של ראש הממשלה נתניהו, הוא נראה מוטרד.

“העולם כולו מצוי כעת בתקופה אפלה”, הוא אומר. “המנהיגים מעתיקים זה את זה, משכפלים את השנאה שהם מעודדים כדי להיטיב לשלוט. ארדואן מעתיק את פוטין, דוטרטה בפיליפינים מעתיק את מודי של הודו. אנשים כמונו צריכים ללמוד ולהעתיק אלה מאלו את המאבק נגד אותם פוליטיקאים. עלינו לתמוך אלה באלה. עלינו להיות מודעים לכאב של אנשים אחרים על פני כדור הארץ ולהראות סולידריות. אחרת לא נוכל לצאת מהכאוס הזה”.

“הבנתי דבר אחד אחרי שנסעתי בעקבות הספר והמקומות שבהם הוא יצא לאור”, הוא מוסיף. “בהתחלה הייתי מתוח, לא ידעתי מה יחשבו קוראים זרים על הספר, קוראים שלא מכירים את המדינה שלי. אחרי שנים שאני עושה את זה, אני מבין שכולנו בעצם קוראים את אותה שפה ומפרשים באותה דרך. יש לנו אותם חלומות ואנחנו סובלים מאותם ייסורים. לכולם, כך למדתי, יש באופן בסיסי אותם כלים אנושיים”.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *